איך לקרוא את הציר

כל נקודה מייצגת אירוע מרכזי, ממוקמת לפי תאריך וזירה. גודל הנקודה משקף חשיבות, והצבע משקף סוג אירוע. ריחוף מעל נקודה מציג את התמצית, רמת הוודאות והמקורות שנרשמו במחקר.

קו אפור קצר בין נקודות מסמן אירוע שנמשך כמה ימים או שבועות. כברירת מחדל מוצגות שתי רמות החשיבות הגבוהות ביותר: מכונן וגבוהה מאוד. המקורות בכרטיסי האירועים הם קישורים ציבוריים.

שורה תחתונה

הכשל הממשלי אינו רק “מי אשם”. השאלה החשובה יותר היא האם המדינה למדה איך להיות אמינה יותר מול אזרחיה: להגן עליהם, לומר אמת, לקבוע סדרי עדיפויות הוגנים, לחקור את עצמה, ולבנות מחדש ביטחון שמבוסס גם על מוסדות מתפקדים ולא רק על כוח צבאי.

ועדיין, המסקנה אינה ייאוש. אם תהיה כאן אחדות אמיתית סביב ערכים, לא רק סיסמה של “ביחד” בזמן שמעמיקים כפייה, שנאה או הדרה, אפשר לצאת מהתקופה הזאת חזקים יותר. הערכים האלה מתחילים בקדושת החיים, לא בשנאת האחר ולא בקדושת אדמה. הם ממשיכים בחינוך, ביצירתיות ובחיפוש כן אחר חיים משותפים בין אנשים שונים, בלי לדרוש מכולם להיות אותו הדבר ובלי לדחוק הצידה את מי שאינו מתאים לתבנית.

אותם ערכים צריכים להתנגד לטרור ולקרוא לו בשמו, גם כשמנסים לצייר אותו כמאבק לגיטימי. אבל הם גם מחייבים אותנו לא להפוך לתמונת ראי של מי שעושים עוול מהכיוון השני. המדינה צריכה לשאוף להיות דוגמה חיובית: חזקה, מגינה, מוסרית, סקרנית, פתוחה, ולא רק כועסת וצודקת בעיני עצמה.

שום דבר מזה אינו פשוט. אבל אין לנו באמת דרך אחרת לבנות כאן עתיד שאפשר לחיות בו.

מקורות עדכון מרכזיים: צה״ל, השבת כל החטופים, 26.1.2026, צה״ל, תחקירי 7 באוקטובר, מבקר המדינה, טיפול גופי ממשלה במצבי חירום, ינואר 2026, מבקר המדינה, פינוי אוכלוסייה בצפון, פברואר 2026, ו־ דיווח על עתירות ועדת החקירה, 2026.

מה הסיפור כאן

מלחמה ארוכה אינה מתנהלת רק בשדה הקרב. היא גם משנה את האופן שבו ישראל נתפסת בעולם: מי עדיין מזדהה איתה, מי חושב שהפעלת הכוח שלה מוצדקת, מי יוצא נגדה לרחוב, ואיפה ביקורת על ישראל גולשת לשנאה כלפי יהודים.

החלק הראשון מתמקד בארצות הברית, כי שם יש סדרות סקרים טובות ועקביות של Gallup ו־Pew. לכן התרשימים הראשונים אינם “העולם”; הם מדד חשוב במיוחד לזירה האמריקאית, שבה נשענת גם התמיכה המדינית והצבאית בישראל.

בהמשך מופיעים מדדים רחבים יותר שאינם רק אמריקאיים: חיפושי רשת והפגנות במדינות שונות. הם חלשים יותר מסקרים, אבל הם עוזרים לראות את הזירה הציבורית: לא רק מה אנשים עונים בסקר, אלא אילו מסרים נשארים נוכחים ברחוב וברשת.

אנטי־ישראליות ואנטישמיות אינן אותו דבר

חשוב לא לערבב מושגים. אפשר לבקר בחריפות את ממשלת ישראל, את המלחמה בעזה או את הציונות בלי להיות אנטישמי. באותו זמן, מאז 7 באוקטובר חלק מהפעילות האנטי־ישראלית בעולם לוותה בשפה, איומים וסמלים שפוגעים ביהודים כיהודים, או מייחסים לכל יהודי אחריות קולקטיבית לישראל.

הנתונים של ADL מראים את המתח הזה. ב־2024 רוב האירועים האנטישמיים שתועדו בארצות הברית כללו רכיב שקשור לישראל או לציונות, וב־2025 השיעור ירד אך נשאר גבוה מאוד ביחס לשנים שלפני המלחמה. לכן הסיפור אינו רק שחיקה בתמיכה בישראל, אלא גם סביבה ציבורית מסוכנת יותר ליהודים.

מה רואים בחיפושים

אחרי הזינוק הראשוני סביב 7 באוקטובר, העניין הכולל במלחמה יורד. זה טבעי במונחי קשב ציבורי: גם אירועים גדולים נעשים “רעש רקע” כאשר הם נמשכים חודשים. אבל הירידה אינה סימטרית לגמרי. הביטוי הפלסטיני מחזיק נוכחות ממושכת יותר, בעוד הביטוי הפרו־ישראלי נחלש מהר יותר אחרי גל הסולידריות הראשון.

מונחי החיפוש האלה אינם מושלמים. הייתי מעדיף להציג אשכול רחב יותר של מונחים כמו ceasefire, hostages, Gaza starvation, Israel genocide, boycott Israel, bring them home ו־free Palestine, אם תהיה סדרת Trends נקייה ועדכנית לכולם. לכן התרשים הזה נשאר משני: הוא לא מוכיח שרוב הציבור במדינה מסוימת תומך בעמדה אחת. הוא כן רומז שהמלחמה איבדה בהדרגה את מסגרת הקשב הראשונית שלה: מהזדהות עם ישראל אחרי הטבח, אל דיון בינלאומי שבו עזה, הפגיעה האזרחית והביקורת על ישראל תופסים יותר מקום.

מה רואים בהפגנות

המחאה הפרו־ישראלית מגיעה לשיא קצר בתחילת המלחמה ואז דועכת כמעט לגמרי. לעומתה, המחאה הפרו־פלסטינית נשארת גבוהה יותר לאורך זמן, גם אחרי שהקשב החדשותי הראשוני יורד. זה לא אומר שכל מי שמפגין נגד ישראל הוא אנטישמי, ולא אומר שכל הציבור במדינות האלה עבר צד; זה כן מראה איזה נרטיב הצליח לשמור על נוכחות ציבורית מתמשכת.

במובן הזה, ההפגנות משלימות את הסקרים האמריקאיים ואת נתוני החיפוש. הן מצביעות על שחיקה לא רק בעמדות, אלא גם באנרגיה הציבורית שמוכנה לצאת לרחוב לטובת ישראל. ככל שהמלחמה התארכה, המרחב המחאתי הבינלאומי נעשה הרבה יותר פלסטיני והרבה פחות ישראלי.

השורה התחתונה

סיפור דעת הקהל הוא סיפור של שחיקה. ישראל נהנתה מגל תמיכה משמעותי בתחילת המלחמה, אך ככל שהמלחמה התארכה והפגיעה בעזה הפכה למוקד מרכזי, התמיכה הפעילה והנראות הציבורית שלה נחלשו. בצד השני, המחאה הפרו־פלסטינית נשארה יציבה יותר והפכה לדומיננטית ברוב המדינות שנמדדו.

לכן המחיר המדיני של מלחמה ארוכה אינו רק החלטות של ממשלות או הצבעות בארגונים בינלאומיים. הוא גם שחיקה איטית בשפה הציבורית: פחות אנשים מחפשים את ישראל כסיפור הזדהות, ויותר מהפעילות הציבורית המאורגנת מציגה את הפלסטינים כמרכז הסיפור.

מקורות: Gallup World Affairs, פברואר 2026, Gallup Middle East topline, יולי 2025, Pew Research Center topline, ספטמבר 2025, ADL Audit of Antisemitic Incidents 2025, ADL Audit 2024, ADL Audit 2023, Google Trends, עניין לאורך זמן בחיפוש רשת, 30.7.2023-13.7.2025; ACLED, אירועי demonstrations שקודדו מתוך הערות האירוע, 24.9.2023-13.7.2025. נתוני החיפוש וההפגנות מוצגים כאינדיקטורים התנהגותיים, לא כסקרים מייצגים.

הפינוי הוא אחד השברים האזרחיים הגדולים של המלחמה

מאז 7 באוקטובר מאות אלפי ישראלים עזבו את ביתם בגלל המלחמה. חלקם פונו בהחלטת מדינה מקווי הגבול בעוטף עזה ובצפון, וחלקם התפנו באופן עצמאי: משפחות שלא חיכו לצו פינוי, אנשים שחששו מאזעקות, חדירות וירי, קהילות שהתפזרו בין מלונות, דירות זמניות, קרובים ופתרונות ביניים. זו אינה רק תופעת לוואי לוגיסטית של המלחמה, אלא שבר אזרחי מתמשך.

שנתיים וחצי אחרי תחילת המלחמה, רבים חזרו לבתיהם. זה חשוב, ולעתים גם מרגש. אבל החזרה אינה מספר אחד פשוט. יש מי שחזרו כי הם מרגישים בטוחים ורוצים לבנות מחדש; ויש מי שחזרו כי נגמר הכסף, כי הסתיים המימון לפתרון זמני, כי אי אפשר להחזיק עוד חיים כפולים, או כי העסק, הילדים וההורים מושכים אותם חזרה גם כשהלב והראש עדיין לא שם.

לכן צריך להבחין בין פינוי רשמי, התפנות עצמאית, חזרה פיזית ליישוב וחזרה לחיים שאפשר לקיים בהם בית ספר, עבודה, טיפול נפשי, ביטחון וקהילה. החלק הזה מציג את החזרה לצד היישובים שבהם היא עדיין חלקית, שבירה או כפויה יותר משהיא פתרון.

הדרום: הרוב חזרו, אבל המקומות שנפגעו הכי קשה עדיין לא

נתוני מינהלת תקומה מאפשרים לומר דבר חשוב: ברמת החבל כולו הייתה חזרה רחבה מאוד, והאוכלוסייה אף גדלה לעומת ערב 7 באוקטובר. אבל המספר הכולל מסתיר את ליבת הפגיעה. בארי, כפר עזה, חולית וניר עוז אינם רק סעיפים בתוכנית שיקום; הם שמות שמחזיקים את הזיכרון הציבורי של הטבח, ההרס והחטיפות. בארי, כפר עזה וחולית אמורים להשלים בנייה במהלך 2026 ולהתחיל חזרה מדורגת עד 7.7.2027; בניר עוז הצפי לסיום הבנייה הוא סוף 2027.

אלה אינם רק “ארבעה יישובים מתוך רבים”. הם חלק מהמקומות שבהם הטבח, ההרס, החטיפות והזיכרון הציבורי מרוכזים בעוצמה חריגה. לכן הצגה הוגנת צריכה לשים ליד 92% גם את השאלה מי לא חזר, למה, ואיזה סוג בית מחכה למי שכן חוזר.

הצפון: חזרה תחת איום פעיל

בצפון, גם אחרי שהפינוי הרשמי הסתיים, החזרה נשארה חלקית ולא יציבה. קריית שמונה, מטולה, מנרה, שתולה ומשגב עם אינן רק נקודות על מפה: הן יישובים שבהם האיום הביטחוני, נזקי רכוש, עסקים סגורים, מוסדות חינוך חלקיים ואובדן אמון הופכים את המילה “חזרה” לטעונה מאוד.

במאי 2026, גם כשברמה הרשמית מדברים על הפסקת אש, התרעות על חדירת כלי טיס עוין בצפון אינן אירוע נדיר. ב־15 במאי 2026 דווח על כטב״מים ששוגרו מלבנון, יירוטים ונפילות באזור מטולה וקריית שמונה; צה״ל הגדיר זאת כהפרה נוספת של הבנות הפסקת האש. זהו בדיוק ההקשר שבו “חזרו הביתה” לא יכול להיות סוף הסיפור.

נוסף על האיום הביטחוני, המדינה הפעילה לחץ כלכלי ומינהלי ברור בכיוון חזרה: מעבר ממימון שהייה במלונות ובפתרונות אכלוס למענקי שיבה, מענקים שתלויים בהפסקת שהייה במקום לינה במימון המדינה, ופערי זמן שבהם מפונים חששו להישאר בלי סיוע או אפילו להיקלע לחוב. זה לא אומר שכל מי שחזר חזר “בכפייה”, אבל זה כן אומר ששיעור חזרה אינו מדד נקי לתחושת ביטחון. עבור חלק מהמשפחות הבחירה הייתה בין בית לא־בטוח לבין חיים זמניים שכבר אי אפשר לממן או לשאת.

מגבלות ומקורות

אין בישראל מדד ציבורי אחד שמחבר בזמן אמת את כל מי שפונה רשמית, כל מי שהתפנה עצמאית, כל מי שחזר פיזית, וכל מי שחזר לחיים יציבים. לכן הנתונים כאן משלבים מקורות רשמיים וציבוריים שונים. הם טובים להבנת סדרי הגודל והפערים, אבל לא מחליפים מפקד מלא של כל משפחה או הערכה איכותנית של תחושת ביטחון, טראומה ושיקום קהילתי.

חשוב גם לזכור מה חסר בנתונים: אנשים שלא נכללו במסלולי פינוי רשמיים, משפחות שחזרו ואז עזבו שוב, ילדים שלומדים מחוץ ליישוב למרות שההורים חזרו, ומי שנמצאים בבית אבל עדיין חיים תחת אזעקות, נזקי רכוש, עסקים סגורים או חוסר אמון. מפה מפורטת של הפינוי וההתפנות לאורך זמן עדיין נדרשת להשלמת התמונה.

מקורות: המכון הישראלי לדמוקרטיה, אומדן כ־330 אלף מפונים ומתפנים, 2023, Jerusalem Post / רח״ל, 125 אלף מפונים במימון המדינה, 2023, Times of Israel / לשכת ראש הממשלה, כ־200 אלף עקורים פנימית, 2023, מבקר המדינה, פינוי אוכלוסייה בצפון, פברואר 2026, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 1.1.2026, ביטוח לאומי, מענקים למפוני הצפון שהפסיקו שהייה במימון המדינה, N12 על מתווה מענקי החזרה לצפון, 2025, דבר על חשש מפונים מחוב לביטוח הלאומי, 2025, גלובס על דוח מינהלת תקומה, 3.5.2026, Jerusalem Post על תוכנית שיקום הצפון, 1.2.2026, ו־ Israel National News / הודעת צה״ל, 15.5.2026.

ביטחון, סבל ואחריות

מבחינתי, השאלה המרכזית לגבי עזה נשארת ביטחון אזרחי ישראל ומניעה של אסונות עתידיים כמו טבח 7 באוקטובר. זו אינה עמדה של נקמה או של התפשטות טריטוריאלית, אלא רצון לביטחון יציב. לצערי, יש גם ישראלים, ובהם שרים בממשלה, שמציגים נקודת מוצא אחרת.

לכן חשוב להבין את ההשלכות בעזה, לא כדי להשוות ספירת קורבנות ולא כדי לייצר מבחן של יחסיות, אלא כדי לראות את מלוא היקף הטרגדיה. השאלה הקשה היא אם קיימת דרך להבטיח ביטחון בישראל בלי לייצר סבל אנושי עצום בפני עצמו. התשובה אינה ברורה, אבל ברור שהמצב הנוכחי אינו בר־קיימא.

הנזק עצום, הסבל עצום, והמטרות עדיין לא הושגו במלואן. רבים מהחטופים לא שוחררו במשך זמן רב, והבטחת הביטחון ומניעת אירוע עתידי כמו 7 באוקטובר נראית רחוקה כפי שנראתה ב־8 באוקטובר, אם לא יותר. כישראלי, יש לי בעיה עם המצב הזה. אינני משוכנע שהממשלה הנוכחית עשתה את המינימום הנדרש כדי למנוע אותו, או שהיא עושה מספיק כדי לשנות אותו.

מאז שנכתבו הדברים האלה חלף זמן רב, והמצב החמיר. החשש שלי הוא שחלק ממה שנעשה כאן שגוי מוסרית, ושמשהו ממנו יכביד על המצפון שלנו עוד שנים רבות. התרשימים כאן מציגים נזק מדווח בעזה ושיעורי הרוגים בזירות נוספות. שוב: לא לשם יחסיות, אלא כדי להבין טוב יותר את הטרגדיה.

צריך לקרוא גם את הנתונים בזהירות. נתוני הנפגעים בעזה נשענים בעיקר על משרד הבריאות בעזה ומועברים דרך OCHA וגופים הומניטריים. חמאס הוא צד מרכזי במלחמה, יש לו אינטרסים ונקודת מבט משלו, והוא גם משקר. זה לא אומר שהנתונים תמיד או לגמרי שגויים, אבל זה כן מחייב ספקנות לגבי הטיות אפשריות.

בנוסף, יש קושי אמיתי באימות. באזורי מלחמה, ובמיוחד במרחב עירוני צפוף כמו עזה, קשה מאוד לאמת מספרי נפגעים ונזק. אחרי חודשים רבים נראה שחמאס אכן משקר לגבי מספרי נפגעים מסוימים, אך סדרי הגודל עשויים עדיין להיות נכונים. לכן הקריאה הנכונה היא זהירה: לא כל נקודה מדויקת באותה מידה, אבל עומק הפגיעה האזרחית ברור מספיק כדי שלא להתעלם ממנו.

להקשר רחב יותר על הנתונים ועל המשמעות שלהם בדיון הישראלי, ראו גם את רשומת הבלוג “חרדים, עזתים, גיוס ומוות”.

מה אפשר להסיק בזהירות

נתוני ההרוגים והפצועים בעזה הם נתונים מדווחים, בעיקר דרך משרד הבריאות בעזה ו־OCHA, ולא בדיקה עצמאית שמפרידה באופן מלא בין אזרחים ללוחמים. לכן צריך לקרוא אותם בזהירות, אבל לא להתעלם מהם: הם משמשים את האו״ם וגופי הסיוע כמסגרת העבודה ההומניטרית, והם עקביים עם תמונת הרס רחבה יותר.

נתוני הדיור והתשתיות נשענים על הערכות נזק לווייניות וסקטוריאליות של UN/EU/World Bank ושל אשכולות הסיוע. לא כל נקודה בכל סדרה מדויקת באותה מידה, אבל סדר הגודל ברור: פגיעה נרחבת בדיור, בתשתיות, במים, בבריאות ובחינוך, שמשפיעה ישירות על היכולת של אזרחים בעזה לחזור לחיים בסיסיים.

מקורות: OCHA Reported Impact Snapshot, 13.5.2026, PDF המקור, Gaza RDNA 2026, OCHA Humanitarian Situation Update #355, OCHA Humanitarian Situation Update #357 ו־ Tech for Palestine casualties daily. לתרשים הזירות הנוספות: ACLED One Year of War, OCHA Lebanon Flash Update #47, Reuters/ThePrint, 24.3.2026, Al Jazeera tracker, 5.5.2026, SOHR 2024, ו־ Human Rights Watch על תימן.

מה התרשימים מודדים

הנתונים כאן מתארים אירועים שתועדו ב־ACLED ומאפשרים להשוות לאורך זמן בין אזורים בתוך רצועת עזה ובין מחוזות בלבנון. הם אינם תחליף למפה מבצעית, לסיכומי צה״ל או לספירת נפגעים רשמית, אלא שכבת תיעוד חיצונית ואחידה שמבליטה שינויי עצימות: מתי היו יותר קרבות, מתי נשמרה רמת תקיפות גבוהה, ובאילו אזורים דווחו יותר הרוגים.

מקור: ACLED. הגישה לעדכונים נעצרה ב־1.8.2025, ולכן התרשימים מוצגים כנתונים קפואים עד התאריך האחרון בקובץ המקומי. הנתונים נטענים רק כאשר פותחים את החלק הזה, כדי שלא להכביד על שאר חלקי האתר.

רקע

בחלק זה מוצג תיעוד כמותי על האנשים שנחטפו מישראל לעזה במהלך מתקפת 7 באוקטובר. נכון ל־26/1/2026, לא נותרו חטופים בעזה. זו נקודת סיום שהפתיעה ישראלים רבים לטובה, והיא רחוקה מלהיות מובנת מאליה. אך היא אינה מוחקת את משך השבי, את המחיר האנושי ואת העובדה שרבים נחטפו ושהו תקופה ארוכה בחיים אך לא שבו בחיים.

אוכלוסיית החטופים כללה בעיקר אזרחים, בטווח גילאים רחב, מתינוקות ועד קשישים. רבים מהם נחטפו מבתיהם בעודם בחיים, לאחר שנחשפו לאלימות קשה, ובה רצח בני משפחה ושכנים.

החטוף הישראלי הצעיר ביותר היה כפיר ביבס, שהיה בן תשעה חודשים בזמן החטיפה. הוא נחטף כשהוא בחיים, ובהמשך אושר כי נרצח בשבי, יחד עם אחיו אריאל. בקצה השני של טווח הגילאים היה אריה (זלמן) זלמנוביץ’, כבן 85, שנחטף בחיים ובהמשך מת בשבי. לפי הדיווחים הזמינים, עיכובים בשחרורו תרמו למותו, דבר המעלה את האפשרות כי ניתן היה למנוע את מותו בשבי.

לאורך תקופת השבי, החטופים האזרחים זכו להגנה פחותה בהרבה מזו הנדרשת אפילו ביחס לשבויי מלחמה. לא התאפשרה אליהם גישה של ארגונים הומניטריים בינלאומיים, ובהם הצלב האדום, אף שלא היו לוחמים ואף שחובות בינלאומיות חלות גם כלפי חיילים שנפלו בשבי.

יותר מ־40 חטופים מתו או נרצחו בשבי. מי ששבו בחיים עברו תקופות שבי ממושכות בתנאים קשים, עם השלכות פיזיות ונפשיות חמורות וארוכות טווח.

בתחילת המלחמה, השבת החטופים נתפסה בישראל כעניין של הסכמה לאומית רחבה. עם הזמן הפכה הסוגיה לנקודת מחלוקת פנימית מרכזית.

הנתונים בטבלה

הטבלה מציגה את הרשומות המתאימות לסינון הנוכחי: שם, גיל, מגדר, מצב, אזרחות, יישוב, תיאור ציבורי קצר, רצף שינויי מצב ותאריך השינוי האחרון. אפשר לחפש, למיין, לשנות את מספר הרשומות בעמוד ולעבור בין עמודים.

הערה: התאריכים בטבלה הם תאריכי הודעה ציבורית, בהערכה מיטבית, ולא בהכרח תאריכי האירוע בפועל.

רקע

חלק זה מציג תיעוד כמותי של הנרצחים והחללים מאז 7 באוקטובר 2023: אזרחים שנרצחו, אנשי כוחות הביטחון, חיילים וחברי כיתות כוננות. מטרתו להראות לא רק את המספר הכולל, אלא גם את הפיזור לאורך זמן, לפי תפקיד, מקום, חזית וסוג אירוע.

הנתונים מאפשרים להבחין בין הפגיעה האזרחית הישירה של מתקפת 7 באוקטובר לבין האבידות שנוספו בהמשך המלחמה בזירות השונות. אפשר לסנן לפי תאריך האירוע, שם, גיל, מגדר, יישוב, מדינה, תפקיד, מקום מוות, חזית וסוג אירוע. למבט ממוקד יותר בחללי צה״ל וכוחות הביטחון, כולל יחידות, דרגות, סדיר/מילואים וניתוחים נוספים, ניתן לעבור לחלק “נופלים”.

התרשים מציג ספירה מצטברת לפי תפקיד. תאריך האירוע מוצג גם כאשר תאריך המוות, הזיהוי או הפרסום הציבורי היה מאוחר יותר.

רקע

חלק זה מתמקד בחללי צה״ל וכוחות הביטחון מאז 7 באוקטובר 2023. בניגוד לחלק הרחב יותר, “נרצחים וחללים”, כאן המבט ממוקד באבידות הכוחות הלוחמים והביטחוניים לאורך המלחמה, לפי זמן, חזית, יחידה, דרגה, גיל, יישוב ושירות סדיר או מילואים.

הנתונים מאפשרים לראות כיצד מחיר הלחימה השתנה בין שלבי המלחמה ובין הזירות: מתקפת 7 באוקטובר, הלחימה ברצועת עזה, הצפון וזירות נוספות. אפשר להשתמש בהם גם לניתוחים ממוקדים יותר, למשל לבחון את פיזור הנופלים מדרגת רס״ן במילואים, להשוות בין שנת הלחימה הראשונה לשנייה, או לבחון את ההבדלים בין אזורי לחימה, יחידות ויישובי מגורים.

אחת התצוגות ממחישה את פיזור יישובי המגורים של הנופלים מול דפוסי הצבעה בבחירות, כדרך לבחון כיצד המחיר הכבד התחלק בין חלקים רחבים מאוד של החברה הישראלית, למרות הבדלים באזורי מגורים ובהשקפות פוליטיות. מתחת לתרשים מופיעה גם טבלה מסוננת, כדי לבדוק את הרשומות שמרכיבות כל תצוגה.

רקע

חלק זה מציג את נתוני החיילים שנפצעו ואושפזו מאז תחילת המלחמה, לפי חומרת הפציעה ולאורך זמן. בניגוד לחלקים שעוסקים בנרצחים, חללים ונופלים, כאן המבט הוא על המחיר המתמשך של פציעות: מי שנפצעו בלחימה, מי שנזקקו לאשפוז, ומי שעדיין מאושפזים בפועל בכל נקודת זמן.

אפשר לעבור בין שלוש תצוגות: פצועים ברצועת עזה לפי חומרת הפציעה בקליטה, חיילים שאושפזו מתחילת המלחמה, ומצב המאושפזים בפועל לפי חומרה. כך ניתן להבחין בין העומס המצטבר של הפציעות לבין תמונת האשפוז הנוכחית.

הסיווגים משקפים את חומרת הפציעה או מצב הקליטה כפי שפורסמו במקור, ולכן אינם בהכרח מתארים את מצבו הרפואי המאוחר יותר של כל פצוע.